מתי חובה על המדינה לעצור – ולבחון שיקום מוכח?
מאת: עו״ד שמואל צרפתי עו״ד פלילי | עתירות אסירים | בג״ץ | משפט מנהלי־פלילי
עבודות שירות: פריבילגיה – אך לא אכיפה עיוורת
אין מחלוקת: ריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות אינו זכות מוקנית, אלא חלופה עונשית הנתונה לשיקול דעת. הפסיקה חזרה והבהירה כי מדובר בפריבילגיה שיפוטית, המחייבת עמידה בתנאים, משמעת וציות להוראות.
אלא שהשאלה האמיתית אינה האם ניתן להפקיע עבודות שירות – אלא כיצד יש לעשות זאת.
האם די בעצם ההפרה, גם כאשר מדובר בהפרה שנעשתה על רקע משבר התמכרותי?
או שמא קיימת חובה לבחון מהותית את נסיבות ההפרה, ובעיקר – את מצבו השיקומי של עובד השירות?
התמכרות, שיקום, ו”שעת רצון” – לא מושג ערכי, אלא משפטי
בפסיקת בית המשפט העליון הוכר מושג חשוב: “שעת רצון”.
מדובר במצב שבו אדם מכור, לאחר שנים של שימוש והתנהלות עבריינית, מגיע לנקודת מפנה: הכרה במחיר ההתמכרות, נטילת אחריות, ונכונות ממשית להשתלב בטיפול.
בבש״פ 4336/19 קבע בית המשפט העליון כי עצם הפנייה לטיפול והנכונות להשתלב בהליך גמילה עשויות להעיד על רצון להתנתק מחיי עבריינות ולפתוח דף חדש.
כלומר – “שעת רצון” אינה הצהרה רגשית, אלא אינדיקציה נורמטיבית לעיתוי קריטי שבו סיכויי השיקום הם ממשיים ולעיתים חד־פעמיים.
הפקעת עבודות שירות בלי לבחון שיקום – פגם נורמטיבי
המצוי ב”שעת רצון”, הנתמכת במסמכים מקצועיים – אין די באמירה כללית כי “עבודות שירות הן פריבילגיה”.
המשפט המנהלי מחייב:
שקילת כל השיקולים הרלוונטיים;
בחינה מהותית ולא טכנית;
הנמקה אמיתית, במיוחד כאשר ההחלטה פוגעת פגיעה קשה בפרט.
אי־בחינה של טענת שיקום אינה “דחייה בשיקול דעת” – אלא אי־שקילת שיקול רלוונטי מהותי, פגם היורד לשורש ההחלטה.
הפגיעה אינה רק באדם – אלא בציבור כולו
שיקום מוצלח אינו משרת רק את האינטרס האישי של הנאשם. הוא מפחית מסוכנות, מצמצם רצידיביזם, חוסך משאבי כליאה ומגן על הציבור כולו.
כאשר אדם מכור:
נגמל,
משתלב בטיפול,
ולעיתים אף מסייע לאחרים במסגרות שיקומיות –
החזרתו לכלא אינה “אכיפה נייטרלית”.
לעיתים היא גורמת יותר נזק מתועלת – לא רק לנאשם עצמו, אלא גם למטופלים נוספים ולמערכת כולה.
הצורך בכלל משפטי ברור: בחינה דו־שלבית
הפתרון אינו ביטול סמכות ההפקעה, אלא הסדרה של אופן הפעלתה.
הכלל המשפטי המתבקש הוא פשוט:
בהפקעת עבודות שירות בעבירות שמקורן בהתמכרות, כאשר מועלית טענה מבוססת לשיקום מוכח המצוי ב”שעת רצון”, מחויבת הרשות (והערכאה השיפוטית) בבחינה דו־שלבית:
בחינת עצם ההפרה;
בחינה והכרעה מפורשת במשקל השיקום, עיתויו והשלכות קטיעתו.
הכלל אינו מבטיח תוצאה – אך הוא מבטיח הליך הוגן, סביר ומ
סיכום: משפט שאינו עוצם עיניים לשיקום
מדינה דמוקרטית כגון דא, אינה נבחנת רק ביכולתה להעניש, אלא גם ביכולתה להבחין מתי הענישה חדלה לשרת את מטרותיה.
כאשר שיקום מוכח ניצב על הפרק, ובמיוחד בעבירות התמכרות, על מערכת המשפט לעצור – ולבחון.
לא מתוך רחמים.
אלא מתוך אחריות ציבורית.
